פסק-דין בתיק ע"א 9045/07

ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד), מיום 13.12.06, בת"א 3490/05. בגדרו של פסק הדין קיבל בית המשפט את תביעת השיבוב של המשיב נגד המערערות, על-פי ההסכם רב השנים שביניהם ומכתבי ההבנות, וחייבן לשלם למשיב סך של 332,637ש"ח, וכן שכ"ט עו"ד ומע"מ, על יסוד הטענה כי שילם תגמולים לנפגע בתאונת דרכים שהיא גם "תאונת עבודה". בית המשפט דחה את טענתן של המערערות, כי הרכב שבו נהג הנפגע בעת תאונת הדרכים היה "רכב מעביד", במובן הנזכר במכתב ההבנות מיום 12.11.90.

כעולה מהמסמכים שצירף המשיב לכתב התביעה בסדר דין מקוצר, שהוגש לבית-משפט קמא, הבעלות ברכב בו נהג הנפגע הייתה רשומה על-שם רעייתו, נכה שהוכרה על-ידי המשיב כזכאית לניידות. הרכב נרכש באמצעות הלוואה שניתנה לרעייתו של הנפגע שהייתה מרותקת לכסא גלגלים, על-פי הסכם הניידות שבין המשיב לבין משרד האוצר. המשיב, עו"ד עצמאי, חתם על "כתב התחייבות - למוגבל בניידות שאינו נוהג בעצמו", בו קיבל על עצמו להסיע את רעייתו ברכב כדי שתקיים אורח חיים תקין, לדאוג לצרכיה ולהסיעה באורח קבע למען צרכיה היומיומיים. כן התחייב לא להשתמש ברכב או לנצלו לשם קידום מטרות אישיות שלו ולהשתמש בו רק לצרכי רעייתו המוגבלת בניידות.

ביום 14.5.98, בשעות אחר הצהריים, נפגע הנפגע בתאונת דרכים, בעת שנהג ברכב והיה "במהלך הנסיעה להשתלמות של האגודה לרפואה ולמשפט שאמורה הייתה להתקיים בצפת" (מתוך טופס התביעה שהגיש הנפגע למשיב). המשיב, ששילם כאמור תגמולי ביטוח לאומי לנפגע, הגיש תביעת השיבוב נגד המערערות, כמבטחות השימוש ברכב האמור.

בבית-משפט קמא טענו המערערות, כי על אף שהבעלות ברכב נרשמה על-שם רעיית הנפגע, הלכה למעשה היה הנפגע הבעלים והמשתמש הבלעדי ברכב, לצרכי עבודתו כעורך-דין עצמאי, ומכאן שהיה מקום להסיק כי התאונה ארעה ב"רכב מעביד". המערערות סמכו טענתן זו, בין השאר, על סברתן כי רעיית הנפגע לא עבדה; הנפגע היה המפרנס היחידי; הוא נשא בתשלום פרמיות הביטוח ויש להניח כי תשלום הפרמיות בו נשא הוכר כהוצאה עסקית; לבני הזוג לא היה רכב נוסף; בעת התאונה לא נכחה רעיית הנפגע ברכב, שכן שמה אינו מופיע באישור המשטרה כמי שנפגעה בתאונה, ומכאן שהנפגע נהג באופן קבוע להשתמש ברכב לצרכי עבודתו (בהקשר זה הוזכר, כי התאונה אירעה בעת נסיעה של הנפגע להשתלמות מקצועית). בית-משפט קמא מצא שלא לקבל את טענות המערערות, בשל כך שאלה לא נסמכו על ראיות ממשיות שהוגשו בבית המשפט, אלא היו בגדר השערות בלבד. בעניין זה ציין בית המשפט, כי המערערות לא הגישו ראיות מטעמן, הן ביקשו לסמוך את טענותיהן על הראיות שהגיש המשיב, ובאלה לא היה כדי לאשש מסקנות אלה. בית-משפט קמא ציין, כי בהינתן העובדה שהנפגע חתם על התחייבות לפיה לא ישתמש ברכב לקידום מטרותיו האישיות אלא לצרכי רעייתו המוגבלת בלבד, אין להניח כי פעל בניגוד להצהרה זו והשתמש ברכב כרכב היחיד המשמשו לצורך עבודתו. עוד הוסיף בית-משפט קמא, כי לא הוכח כלל כי הרכב שימש את הנפגע באופן רצוף לצרכי עבודתו, לא הוכח מי שילם עבור הביטוח, והאם תשלום זה הוכר כהוצאה עסקית.

בערעור חזר ב"כ המערערות על טענותיו בבית-משפט קמא, וביקש כי אנו נגיע למסקנות אותן ביקש שתסיק הערכאה הראשונה. לחלופין טען, כי לא ניתנה לו האפשרות להביא ראיות בבית-משפט קמא, ולכן נאלץ להסיק מסקנות מהמסמכים שהוצגו על-ידי המשיב. מטעם זה ביקש, כי נורה על השבת הדיון לבית-משפט קמא, על מנת שהמערערות יביאו ראיות להוכחת טענותיהן.

דין הערעור להידחות. עיון בתיק בית משפט קמא מעלה, כי למערערות ניתנה הזדמנות מלאה לפרוש את ראיותיהן בשאלות שבמחלוקת. בהקשר זה יש להפנות להחלטת בית המשפט מיום 25.12.05 בה הזמין את הנתבעות-המערערות להודיע אם ברצונן להביא ראיות. בתגובה הודיע ב"כ המערערות ביום 1.5.06, כי הנתבעות לא תגשנה ראיות וכי ניתן לקצוב מועדים להגשת סיכומים. הנה כי כן, למערערות הייתה אפשרות להביא ראיות להוכחת טענתן כי המדובר ב"רכב מעביד", ואולם הן לא עשו כן. לא למותר לציין, כי על אף בקשת ב"כ המשיב בבית משפט קמא, כי המערערות יציגו את פוליסת הביטוח שנערכה לרכב, נמנעו המערערות מלעשות כן, והדבר אומר דרשני.

גם לגופו של עניין לא מצאנו להתערב במסקנותיה של הערכאה הראשונה. המשיב הציג את ראיותיו, ובראשן כי הבעלות ברכב הייתה רשומה על שם רעייתו של הנפגע ואילו הנפגע חתם על כתב התחייבות, לפיו לא ישתמש ברכב לשם קידום מטרותיו האישיות. מסמך זה העביר אל כתפיהן של המערערות את הנטל המשני להביא ראיות לסתור את תוכנו ומשמעויותיו. זאת הן לא עשו. כל שנעשה הוא הפרחת השערות בדבר אופן התנהלות חייהם של הנפגע ורעייתו, ללא שום בסיס מוצק בראיות. אף אם נאמר, כי עלה בידי המערערות להוכיח כי בעת התאונה הפר הנפגע את כתב ההתחייבות עליו חתם, בכך שהשתמש ברכב לצרכי עבודתו ולא לצרכיה של רעייתו, אין ללמוד מכך על התנהלות קבועה באופן המפר את כתב ההתחייבות. בחנו את טענת המערערות, כי יש ברישום שמם של הנפגע ורעייתו כבעלי פוליסת ביטוח החובה שהוצאה לרכב כדי להעיד על בעלות גם של הנפגע ברכב. ואולם, אנו רואים לדחות טענה זו, שכן אין ברישום כאמור כדי לתרום להארת השאלה בדבר הבעלות ברכב. נוסיף, כי המערערות נמנעו מלהציג את פוליסת הביטוח של הרכב, אשר שם, יש להניח, כטענת ב"כ המשיב, שועבדה הפוליסה לטובת המשיב בגין ההלוואה שנתן לרעייתו של הנפגע. אך מובן, כי יש ברישום כאמור כדי לכרסם באופן משמעותי בטענתן של המערערות  כי גם הנפגע היה בעלים של הרכב, אף אם שמו אינו רשום במשרד הרישוי.

על יסוד כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור.

המערערות ישאו בשכר טרחת המשיב בסך של 10,000 בתוספת מע"מ.

ניתן היום יא' בכסלו, תשס"ח (21 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים.

מזכירות בית המשפט תשלח עותק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.   

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: